פסק-דין בתיק עת"מ 12503-07-10

עתירה כנגד חיובי הארנונה שהוטלו על העותר על ידי המשיבה 1- עיריית גבעתיים (להלן: " העירייה")  והמשיב 2 -מנהל הארנונה בהתאם להסכם הפשרה שנחתם בין העותר למשיבים ביום  ה- 01.01.09, בטענה שהסכם פשרה זה הנו חסר תוקף ויש להורות על ביטולו.

עיקרי העובדות וההליכים

בשנת 2000 ירשו העותר ואחותו, הגב' פורת אילנה נכס המצוי ברח' ***** גבעתיים, הידוע כגוש **** חלקה *** (להלן: " הנכס"). הנכס כלל שני מבנים: מבנה אחד בשטח של 89 מ"ר ומבנה שני בשטח של 97 מ"ר . מאז שנת 2002 רשומים העותר ואחותו בעירייה כמחזיקים בנכס.

בשנת 2005 עבר העותר לגור בנפרד ממשפחתו עקב משבר כלכלי שעבר. מאז הוא מתקיים על אבטחת הכנסה.

החל משנת 2005 הגיש העותר השגות ועררים כנגד חיוב הנכס בארנונה בטענה כי הנכס ראוי לפטור מלא בהיותו נכס שאינו ראוי למגורים. ההשגות והעררים נדחו וכנגד העותר ננקטו הליכי גבייה.

ביום 26.8.08 הגישה העירייה כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד העותר ונגד אחותו בגין אי תשלום ארנונה עירונית עבור הנכס לשנים 2005-2008 ע"ס של 44,331.5 ש"ח (תא 42095/08) (נספח א' לתשובה לעתירה).

ביום 22.09.08 הגיש העותר בקשה דחופה לדחייה/מחיקה על הסף של התביעה. ביום 16.11.08 דחה בית המשפט את בקשת העותר לאור תגובת העירייה (נספחים ב'-ד' לתשובה לעתירה).

ביום 11.12.08 הגיש העותר לבית המשפט הודעה, בצירוף ייפוי כח, בדבר ייצוגו ע"י ב"כ עו"ד דן לזר. עם מינוי עוה"ד המייצג, החלו הצדדים לנהל מו"מ לסיום המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט (נספח ה' לתשובה לעתירה).

מאמצי הצדדים לסיום התיק בפשרה נשאו פרי וביום 01.01.09 הגישו הצדדים את ההסכם שהתגבש ביניהם לביהמ"ש ובאותו יום קיבל ההסכם תוקף של פסק דין (להלן: " הסכם הפשרה"; נספח יב' לתשובה לעתירה).

במסגרת הסכם הפשרה  התחייב העותר לשלם למשיבה 1 סך כולל של 54,298 ש"ח בגין כל חובות הארנונה שהצטברו לנכס עד ליום 30.12.08 (להלן: " סכום הפשרה"), וזאת תוך 6 חודשים ממועד הגשתו לבית המשפט קרי עד ליום 01.07.09. ההסכם כלל בתוכו אופציה לארכה נוספת בת 90 יום לביצוע תשלום, ככל שלא יעלה בידי העותר לשלם את סכום הפשרה במועד. כמו כן נקבע בהסכם הפשרה כי " מבלי לגרוע מחבות הנתבע לתשלום סכום ההסדר במלואו ובמועדו כנ"ל, יהא רשאי הנתבע לפנות לוועדת ההנחות של התובעת מגובה במסמכי זכאות מטעם המוסד לביטוח לאומי בבקשה לתובעת למתו הנחה ו/או הפחתת סכום ההסדר והתובעת תשיב לנתבע תשובה מנומקת לפי כל דין".

משלא שילם העותר את סכום הפשרה עד למועד שנקבע בהסכם הפשרה, שלחה אליו המשיבה ביום 30.06.09 מכתב דרישה. גם לאחר מכתב הדרישה לא שילם העותר את סכום הפשרה.

ביום 29.09.09 הגיש העותר כתב תביעה לבית משפט השלום בת"א (ת.א.26700-09-09) כנגד העירייה ומנהל הארנונה בו ביקש לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתואנה כי ההסכם אינו חוקי וכי נחתם בשמו על ידי בא כוחו ללא רשותו.

בדיון שהתקיים ביום 29.12.09 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. הסכם הפשרה נותר על כנו.

כנגד הסכם פשרה זה וחיוב העותר בארנונה על פיו, הוגשה העתירה שלפני.

במהלך התנהלות התיק הופיעו הצדדים בפני והוגשו כתבי טענות. בנוסף הגיש העותר אין ספור בקשות מבקשות שונות שלא מצאתי לפרטן בפסק הדין.

ביום 16.1.11 הגיש העותר בקשה לפסול עצמי מלתת פסק דין בעתירה לאור העובדה שקבעתי כי פסק הדין בעתירה יינתן על סמך החומר המצוי בו. ביום 13.2.11 ניתנה החלטה לפיה דחיתי את הבקשה בהיעדר כל עילה המונעת ממי ליתן פסק דין בעתירה על סמך החומר המצוי בו לרבות כתבי הטענות ופרוטוקול הדיון.

טענות העותר:

לטענת העותר דין הסכם הפשרה להתבטל מאחר והושג במרמה ולאור העובדה כי נפל פגם בכריתתו בתוכנו ובהליך אישורו.

לטענת העותר, הנכס נשוא העתירה כולל 2 מבנים ישנים בני למעלה מ-55 שנים, ללא מערכת חשמל ומים ועם מפגעים בטיחותיים. מבנים אלה אינם ראויים ואינם משמשים למגורים מאז חודש מאי 1996. מבנים אלה אמורים להיות מיועדים להריסה. שיפוץ המבנים והבאתם למצב ראוי למגורים כרוך בהוצאת מאות אלפי שקלים שאינם בהישג ידו של העותר. לפיכך, לטענת העותר, טעה המשיב 2 כאשר לא נענה להשגות שהוגשו מדי שנה, הן על-ידי אביו המנוח של העותר והן על ידי העותר, ותחת ליתן פטור מארנונה לנכס שאינו ראוי לשימוש, קבע שבשנים האמורות נשוא הסכם הפשרה היו המבנים ראויים למגורים. כמו כן מעלה העותר טענות אישיות קשות כנגד המשיב 2 על כך שהתנכל לו אישית ושלא השיב לחלק מההשגות במועדן ולחלק מהן אף לא השיב כלל. גם פניות העותר לוועדת הנחות ולוועדת מחיקת חובות בעירייה, וזאת בשל מצבו הכלכלי הקשה ותלותו בהבטחת הכנסה, נדחו.